​קווי העבר

 

"קווי העבר" מנחים אותנו בהווה ובעתיד. הם מייצגים את האמונות והערכים שלנו, את החוויות ובעיקר את הפרשנויות לאותן חוויות. חלק מ"קווי העבר" יתוו את הדרך הזו בהצלחה מרובה וחלקם יפעילו אותנו שוב ושוב ושוב.... החכמה או אפילו הגאונות, תהיה אותה הפרדה מודעת, אשר תחזק את "קווי העבר" המועילים והאפקטיביים ואלו אשר גורמים לנו כאב(אך מוכר ויידוע) נזרוק לפח. ננטרל אותם ונפסיק את השליטה הזו שלהם בחיים שלנו. אני קוראת לזה: לחיות מתוך מודעות מנצחת. לחיות מתוך מודעות חיי רווחה נפשית מצמיחה! רובנו נופלים שוב ושוב, לאותם בורות חשוכים עד כאב. לאותם התנהגויות שמכאיבות לנו ומביאות אותנו (שוב ושוב) לתוצאות הרות אסון. אנחנו ממשיכים את הדפוסים הללו לא מתוך הכרח לחיים טובים, אלא פשוט מתוך החלטות ישנות שכיום לא משרתות אותנו יותר. פשוט הן שם כחלק מ"סט ההרגלים" שלנו. לחיות מתוך מודעות מנצחת. זה לקחת כל הרגל ולפרוט אותו לחלקים מודעים כל כמה זמן מחדש. להתבונן בו בעיניים חדשות ולשאול את השאלה הבאה: האם זה עדיין מועיל לנו? האם זה עדיין משרת אותנו? כשהתשובה היא חד משמעית לא, זה הזמן להביט בהרגל טוב טוב בעיניים.....ולשחרר אותו מאתנו! זה מצריך לחוות פרידה, זה מצריך לפעמים להתרגל למשהו חדש. זה מצריך להעריך את עצמינו וזה מצריך להפוך להיות אדם פרקטי מאוד. לכל הרגשנים שבנו, אלו שקוראים ומיד אומרים לעצמם: זה לא עבורי! זה לא לאדם כמוני! אני מזמינה אותכם להמשיך ולקרא. משום שאני אישית, דוגמא מצוינת של אדם רגשני. זה שהאוטומט שלו היא תגובה רגשית חותכת: צחוק, צרחות, כעס, עצבים ובכי (בחדרי חדרים). כשאדם מאוד מאוד יקר לך הולך לעולמו. כשאתה מתחיל לעשות עם עצמך חשבון נפש על מסע חייו. ורוב רובו של המסע הזה, הוא הפנמות של חיים מטורפים ומוטרפים. חסרי שליטה, חסרי מעצורים. שהביאו אותו לחיים של סבל. אתה פשוט מבין שזו לא הדרך לחיות את חייך. שמשהו שם היה פשוט לא נכון. משהו באמת, היה פשוט משולח כל רסן ונתון להרגלים קדמוניים להשתלטות מוחלטת. זה התחיל מאכילה לא מחושבת וזה הסתיים באיברים פנימיים שקרסו זה אחר זה. חיים מתוך מודעות, הם חיים שמפתחים חידוד חושים לכאן ועכשיו. זה "לפרק" כל התנהגות, רגש, מחשבה "שאינה מזינה אותי בטוב ולהפוך אותם למשהו חדש. לפעמים זה בסך הכל להתבונן על העניין בהטייה של אפילו זווית אחת בלבד. זווית אחת בלבד שמשנה את החיים כולם. פרספקטיבה חדשה שמפעילה מנגנון חדש של סט התנהגויות, רגשות ומחשבות אחרים. כאלו שמפיקים תוצאות טובות ואיכותיות יותר, אשר בסופו של יום גורמים לנו לסיפוק רב כל-כך. כולם תמיד מחפשים דוגמאות. ואני מזמינה אתכם לחפש את הדוגמאות האלו אצלכם בפנים. כי בכולנו זה קיים. יש לי המון דוגמאות אישיות מהעולם שלי ומתוך הקליניקה שלי להמון החלטות כאלו. המון החלטות שפעם עזרו לנו להבין שאנחנו בשליטה והיום הדברים הללו השתלטו על חיינו וממש אינם יעילים לנו יותר והם עדיין בשימוש: חשבו על מוצץ, מוצץ נועד להרגיע תינוק. פעולת המציצה היא כמו יניקת השד נמצא בו שני צרכים בסיסיים עיקריים: צורך באכילה לשם גדילה,צורך בחום הגוף של אימא שמניקה אותנו, נותנת הרגשת ערסול שמקיף את גופנו ומשרה עלינו חמימות והרגשת ביטחון. בעצם, מוצץ הוא סוג של תחליף לכך, בעגה המקצועית, הוא סוג של עוגן שמזכיר לנו את המענה לצרכים הבסיסיים שלנו. כמה ילדים אתם מכירים(מהחיים שלכם או מהסיפורים של אחרים), שמיאנו להיפתר מהמוצץ(דוגמא ידועה לכל הוא שימי תבורי שגם כאדם מבוגר ממשיך להשתמש במוצץ).כבוגרים, בדרך כלל אנחנו מוצאים חלופות המתאימות לגילנו להרגשת ביטחון ומסוגלות לדאוג לצרכים הבסיסיים שלנו בעצמנו כמו לאכול, לשתות וכו'. פסיכולוגים יגדירו זאת כתקיעות בשלב התבגרות מסוים(השלב האורלי). אף אחד לא רוצה להסתובב בתור איש בוגר עם מוצץ, ובכל זאת אדם מפורסם כמו שימי תבורי עדיין משתמש בו. זו אמנם דוגמא קיצונית להמחשת דוגמאות פחות בולטות לעין אך אנו חיים אותם ביום יום ומאוד לא נוח לנו אתם. אתן דוגמא נוספת: גמילה מחיתולים/ הרטבת יום/הרטבת לילה. נתקלתי אצלי בקליניקה בכמה וכמה דוגמאות למתבגרים ואף למבוגרים שלא הצליחו להיגמל(הם באו אליי רק אחרי שנבדקו פיזיולוגית ולא נמצאה שום בעיה שכזו וברור כי מדובר בעניין רגשי גרידא).גם זו דוגמא קיצונית וחיצונית שקל להמחיש את הדברים היותר עמוקים שלא באמת נראים לעין אך מאוד מציקים ומפריעים לנו: כשהיינו תינוקות בכינו וצרחנו שישמעו אותנו. הינו צריכים לצרוח כי לא תמיד היו סביבנו אנשים ולא יכולנו לדבר ולהסביר את עצמינו ולכן השתמשנו בכלים שעמדו לרשותנו אז. אנחנו נשמע הרבה אנשים שכשהם רוצים שישמעו אותם הם יגבירו את הקול שלהם לכדי צרחות. ההרגל של הצרחה כבר לא משרת אותם באותו הצורך. שהרי מגיל מסוים אנחנו לומדים לדבר ולהסביר את עצמינו. עדיין נמצא כי יש אנשים שימשיכו לצרוח כי הם מרגישים שלא מקשיבים להם והם רוצים להסב את תשומת לב האחר לקיומם. הצרחות האלו הופכים להיות חלק מאתנו, גם כשהם פוגעים בסובבים אותנו(ילדים, בני זוג ועוד..).במקום לדבר ברוך ובאהבה אנחנו עושים זאת ממקום נוקשה שמתפרש לכעס ואף לשנאה. הרגלים שלא למדנו להחליף אותם במשהו יותר עדכני ורלוונטי לנו לכאן ועכשיו. הרגלים שכבר אינם משרתים אותנו. בכל זאת הם חלק מחיינו הבוגרים. ושוב, זו דוגמא קיצונית(פחות קיצונית מהרטבה ומציצת מוצץ) אבל , יש המון דוגמאות נוספות שמכאיבות לנו היום ואינן משרתות אותנו ובכל זאת הם עדיין "סט ההרגלים שלנו" ולא ידענו כי ניתן לשנותם, או אפילו לא שמנו לב כי הם אלו שמכאיבות וגורמות לנו לסבל.

 

אוטומטים?הרגלים?אינסטינקטים?האם קיים באמת אופי?

נמשיך בפעם הבאה...ובכל זאת אציין, אני עובדת עם ילדים ונוער. ולא פעם נתקלת באותם "הרגלים" שכבר לא משרתים אותם אבל....הם עדיין שם וכילדים הם לא יודעים מה לעשות על מנת להחליפם וכאן נכנס התפקיד שלי...לתת להם את אותם 'כלים' נכונים ודבר עוד יותר מדהים בעיניי, אלו כלים שישרתו אותם לעד והם כבר בבעלותם מגיל קטן מה שמראים בהכרח את הסבל שלהם.

 

 

 

להתייעצות ולתיאום פגישה אנא צרו קשר: ריקי 050-9006596